פסק-דין בתיק ע"ו 54683-06-12

1.         ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (בהרכב: עו"ד א. רינגר, יו"ר, ד"ר ו. פישקין, פסיכיאטרית בשירות המדינה, ד"ר לופו, פסיכיאטרית שאינה בשירות המדינה), מיום 27.6.12, שניתנה לפי סעיף, 10(ג)(1) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק), לפיה הוארך האשפוז שנכפה על המערער מכוחה של הוראת אשפוז מיום 17.6.12, לתקופה נוספת חודש ימים, עד ליום 27.7.12.

2.         המערער יליד 1987, סטודנט למשפטים במכללת נתניה, רווק, תושב קצרין.

3.         סמוך לפני אשפוזו חלה התדרדרות במצבו של המערער. הוא החל לישון רק 40 דקות כל לילה, בזבז כספים (כ- 15,000 ש"ח), איים ברצח בני משפחתו, התנהג באגרסיביות, שבר חפצים, פיתח מחשבות שווא כי ערבים רוצים לפגוע בו, נעצר ע"י המשטרה ואז דפק את ראשו בשולחן, ובבדיקה נמצא כי הוא שרוי ב"אי שקט פסיכומוטורי קשה, הולך ומדבר ללא הפסקה. ... אפקט דיספורי רוגזני ... בארגון החשיבה דיסטרקטבילי סירקומסטנציאלי וטנגציאלי ... תכנים עם מאפיינים פרנואידים ותכני גדלות ... שיפוט ובוחן מציאות לקויים." (ר' סיכום ביקור מיום 17.6.12). הרופאים סיכמו כי המערער נמצא ב"מצב מאניפורמי פסיכוטי, ישנה פגיעה בבוחן המציאות והשיפוט, אשר מביאים אותו למעשים מסוכנים מיידית לעצמו ולזולת. לא משתף פעולה, מסרב לבדיקות וטיפול תרופתי", ובעקבות זה הוצאה נגד המערער הוראת האשפוז מיום 17.6.12, שהוארכה על ידי הפסיכיאטר המחוזי ביום 24.6.12.

4.         על הוצאת ההוראה הגיש המערער ערר, ובו דנה הוועדה הפסיכיאטרית ביום 20.6.12. הערר נדחה לאחר שהוועדה מצאה כי המסוכנות שבמערער היא ברמה גבוהה, והסבירה כי "מדובר במטופל השרוי במצב פסיכוטי פעיל, שיפוט המציאות (שלו) פגום בצורה ניכרת ועקב כך עלול להיות מסוכן מיידית לעצמו, נהג תוך כדי מצב פסיכוטי כנראה בהשפעת סמים וכן סיכון לאחרים. הועדה סבורה כי מחלתו של המטופל ומצבו הנפשי כיום פוגעים בכושר שיפוטו ובכושרו לביקורת המציאות במידה ניכרת וכתוצאה מכך הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי."

5.         מכוח הוראת האשפוז, כפי שהוארכה, ניתן לאשפז את המערער בבית החולים בכפיה למשך 14 ימים. לשם הארכה נוספת של האשפוז, נדרשת החלטה של הוועדה הפסיכיאטרית, והיא צריכה להשתכנע כי נדרש לעשות כן, על יסוד בקשה מנומקת בכתב של המנהל, לאור ממצאי בדיקת החולה, שמיעת טיעוניו, בירור כל פרט רלוונטי, ושקילת העניין לפרטיו, ובלבד שהתמלאו תנאי החוק להמשך האשפוז: קיומה של מחלת נפש (לרבות מצב פסיכוטי) ופגיעה עקב כך במידה ניכרת בכושר השיפוט של החולה ובבקרת המציאות שלו, המביאים למסוכנות פיזית, מיידית או שאינה מיידית, אך ממשית ומוחשית, לעצמו או לזולת.  ר' סעיפים 6 עד 10 לחוק. [נציין כי אנו מתייחסים כעת למקרה הטיפוסי, ואיננו נזקקים לדיון בשאר התנאים האלטרנטיביים לאשפוז כפוי, המנויים בסעיפים 7(2)(ב), (ג), ו -(ד) לחוק].

6.         ביום 21.6.12  ביקש המנהל מן הוועדה כי תאריך את האשפוז לתקופה נוספת. לפי בדיקתו המערער "עדיין שרוי במצב פסיכוטי פעיל עם סיכון פיזי מיידי כלפי סביבתו בעקבות תוכן פסיכוטי (מחשבות שווא של רדיפה, הפרעות באפקט) עם פגיעה חמורה בשיפוט."

7.         הוועדה דנה בעניינו של המערער ביום 27.6.12. בבדיקה היה המערער "באי שקט פסיכומוטורי, מדבר בטון גבוה, רגזן, סף גירוי נמוך, מתוח וחשדן לאורך הבדיקה. מנסה להיות דיסימולטיבי, דיסטרקטבילי. חשיבה בלתי מאורגנת. בתוכן עדיין מגלה מחשבות שווא של רדיפה, במיוחד כלפי בני משפחתו, משטרה ובני מיעוטים. שיפוט ותובנה לקויים מאוד. קשב וריכוז ירוד, האפקט חרד, תואם, חסר תובנה למצבו ולצורך בטיפול. בעת ההמתנה מחוץ לחדר צועק, מתעצבן, סף גירוי נמוך, ... רגזני ומתוח."

            הוועדה העריכה כי המסוכנות שבמערער לעצמו ולאחרים היא ברמה גבוהה, האריכה את האשפוז למשך חודש ימים, ונימקה:

"מדובר במטופל השרוי במצב פסיכוטי פעיל, סף גירוי ותסכול נמוכים, מגלה מחשבות שווא של רדיפה, עם השפעה ישירה על התנהגותו. הועדה סבורה כי מחלתו של המטופל ומצבו הנפשי כיום פוגעים בכושר שיפוטו ובכושרו לביקורת המציאות במידה ניכרת וכתוצאה מכך הוא מסכן את עצמו ואת זולתו סיכון פיזי מיידי."

8.         על החלטה זו של הוועדה מלין המערער, ובערעורו הוא מסביר כי הוא פונה "בבקשה לשקול את ההחלטה ולקצר הוראת האשפוז וזאת מפאת פגיעה בחיים בחירות ובחופש העיסוק. העונש אינו מידתי כלל לדברים המיוחסים לי."

9.         בא כוחו של המערער טוען כי המערער אינו מסוכן, ולפיכך אין הצדקה להמשיך ולאשפזו בכפיה, אך בעיקר הוא נסמך על פגמים שנפלו בהחלטת הוועדה ובאופן התנהלותה. ראשית, טוען עורך הדין שרצקי, נפל פגם בהרכב הוועדה. היא כוללת אומנם, כדרישת החוק, משפטן ושני רופאים פסיכיאטרים, האחד בשירות המדינה והשני שאינו בשירות המדינה. אולם, הרופאה חברת הוועדה שבשירות המדינה נמנית על צוות הרופאים של בית החולים שבו מטופל המערער ובכך ישנה אי תקינות המפריעה לבחינה שקולה ואובייקטיבית של מצב הדברים לגבי המערער. שנית, טוען בא כוח המערער, הוועדה לא שקלה אמצעים קלים יותר, כגון טיפול מרפאתי כפוי בהם ניתן היה לנקוט כלפי המערער, זאת על יסוד פסיקת בית המשפט העליון (רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי - תל אביב, מיום 12.3.98), כך במיוחד שעה שמדובר באשפוז ראשון שיש עימו הטלת סטיגמה באדם שעד עתה לא היה מוכר למערכת הפסיכיאטרית. שלישית, מוסיף וטוען בא כוח המערער, הוועדה הייתה צריכה לדון בעניינו של המערער סמוך לתום תקופת השבועיים הראשונים שלגביהם אין צורך בפעולה של הוועדה והאסמכתא לאשפוז היא מאת הפסיכיאטר המחוזי. המשך האשפוז צריך להיעשות על יסוד מצבו העדכני של החולה, שמא הטיפול משך אותם שבועיים הביא להטבה כזאת עד כי אין צורך לשקול את הארכת האשפוז. בענייננו, הוועדה האריכה את האשפוז למשך חודש נוסף לאחר 10 ימי האשפוז, בלא להמתין לסוף התקופה.

            לאור כל האמור, מבקש בא כוח המערער כי החלטת הוועדה תתבטל באופן שהמערער ישוחרר לאלתר מן האשפוז.

10.        עמדת המשיבה היא כי החלטת הוועדה סבירה, אין להתערב בה, והמשך האשפוז מתחייב ממצבו הפסיכוטי הפעיל של המערער, ומן המסוכנות שבו. מצב זה לא הצדיק נקיטת אמצעי אחר מאשר המשך האשפוז, ואין לראות פגם בכך שהוועדה לא התייחסה לאמצעי קל שפגיעתו במערער פחותה. מוסיפה הגב' סרוג'י וטוענת כי אף אם נפלו פגמים בהרכב הוועדה או במועד כינוסה, אין בכך כדי להצדיק התערבות בהחלטתה.

11.        לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שבפני אני מחליט לדחות את הערעור.

12.        לא השתכנעתי כי עלי להתערב בקביעות הוועדה בכל מה שקשור למצבו של המערער, פעילות מחלתו והערכת הסיכון הנובע ממצב זה (רמה גבוהה), לעצמו ולאחרים. אלה הן קביעות המיוסדות על מצב רפואי ונמצאות בלב ליבה של עבודת הוועדה. אין להתערב בהן, אלא במקרים חריגים. לאור קביעות אלה ברור כי התמלאו תנאי החוק באשר להמשך האשפוז, שכן מחלתו של המערער פעילה (מצב פסיכוטי פעיל) והיא משפיעה השפעה ניכרת על כושר שיפוטו וכושרו לביקורת המציאות, דבר המתבטא בהתנהגותו של המערער כפי שארע פעמים רבות הן קודם לאשפוז והן במהלכו, תוך יצירת סיכון פיזי ממשי ומוחשי, הן למערער עצמו (הטחת ראשו בחוזקה בשולחן, גרימת פציעת ראש, סירוב לקבל טיפול רפואי ולהיבדק), והן כלפי אחרים (איומי הרצח כלפי בני המשפחה, נהיגה מסוכנת, ועוד).

13.        בערעור על החלטת הוועדה, בודק בית המשפט לא רק את סבירות ההחלטה כשלעצמה, אלא גם אם ההחלטה התקבלה תוך שמירה על כללי המשפט המנהלי (צדק טבעי, זכות טיעון, בירור יסודי של העובדות, מתן החלטה במועד, סמכות עניינית, היעדר שיקולים זרים, מידתיות, וכדומה).

            אף אם נפל פגם מנהלי בהחלטת הוועדה לא תמיד מחויבת המסקנה שיש להביא לביטולה. לעיתים, על אף הפגם, מוצדק להשאיר את ההחלטה בעינה. יש מקרים שבהם ראוי להחזיר את הדיון אל הוועדה. יש ובמקרים קיצוניים אין מנוס מביטול החלטת הוועדה, תוך סיום האשפוז ושחרורו של המערער במועד אותו יקבע בית המשפט כפי שמתחייב מנסיבות העניין והמקרה, תוך איזון בין הצורך בשמירה על חירותו של החולה, לבין הצורך להגנה על שלום הציבור מן המסוכנות שבחולה, עם שחרורו.

            בענייננו, הגעתי למסקנה כי ככל שנפל בעבודת הוועדה פגם מן הפגמים להם טען בא כוח המערער, אין בכך כדי להצדיק כי אתערב בהחלטת הוועדה או כי אשנה ממה שהוחלט.

14.        באשר להרכב חברי הוועדה: